החלטה בתיק רע"א 3285/13

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין) מיום 11.2.2013 בת"א 57401-01-13, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתובענה, ועל החלטה מיום 25.2.2013 במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשות לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה.

תמצית הרקע העובדתי

1.         הבקשה דנן הינה חוליה נוספת בשרשרת ההליכים שמתנהלים בין הצדדים במשך שנים רבות ושעוסקים בחנות הנמצאת בפינת הרחובות בן גוריון וארלוזרוב בעיר הרצליה, הידועה כתת חלקה 33 חלקה 547 גוש 6538 (להלן: החנות). לצורך ההחלטה בבקשה שלפני אין צורך לרדת לפרטי פרטיו של הסכסוך - על כל גלגוליו הקודמים בערכאות השונות, לרבות הליכי בוררות, הליכי כינוס נכסים ופירוק בבית המשפט המחוזי, והליכי ערעור שונים שהתנהלו בבית משפט זה - וניתן להסתפק בהפניה לסקירה הממצה של העובדות וההליכים הרלוונטיים בעמ' 5-1 בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013.

2.         לצורך הדיון בבקשה שלפני די לציין כי ביום 11.9.2012 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פש"ר 1672/01 ופר"ק 1087/09, השופטת ד' קרת-מאיר) כי המשיב 2 - עו"ד מיכה צמיר, אשר מונה ככונס נכסים מתוקף שיעבוד שנרשם על החנות לטובת המשיבים (להלן בהתאמה: כונס הנכסים), רשאי להמשיך בפעולות למימוש החנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשות כי אין לשיעבוד תוקף, וקבע כי תוקפו של השיעבוד אושר בשורה של החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון אשר "סתמו את הגולל...באשר לדרישתם לפתוח את שאלת זכאות המימוש ושאלת תוקף השיעבוד". המבקשות הגישו לבית משפט זה ערעור על ההחלטה מיום 11.9.2012 (ע"א 7774/12), ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע, כאשר לטענתן בית המשפט התעלם מטענותיהן כי החנות נמכרה להן עוד בשנת 1978, כי זכותן להירשם כבעלים של החנות, וכי זכות זו גוברת על השיעבוד שנרשם לטובת המשיבים. ביום 30.12.2012 קבע חברי השופט צ' זילברטל במסגרת החלטתו בבקשת עיכוב הביצוע כדלקמן:

"עניין לנו במצב בו למבקשות יש טענת בעלות בנכס, שבית משפט קמא הורה על מימוש שיעבוד שלכאורה הוטל עליו, זאת בלא שהוכרעה, ככל הנראה ולפי החומר שלפני, שאלת הבעלות בו באופן ישיר ופוזיטיבי בהליך עצמאי. מנגד, יש לזכור שהמבקשות לא תמכו בקשתן דנא באסמכתא בדבר בעלותן בנכס, וכאמור, נראה כי הן נמנעו להביא את העניין להכרעה בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, על אף שבית המשפט שעל הפירוק הורה להן לעשות כן עוד ביום 20.11.2005".

             כפועל יוצא קבע השופט זילברטל כי יש מקום לקבל את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין המימוש תעוכב לפרק זמן קצר ביותר של חודש ימים, וזאת:

"כדי לאפשר למבקשות לנקוט בהליך מתאים בפני ערכאה מוסמכת, כפי שנצטוו לעשות כבר בשנת 2005, לשם הצהרה על זכויותיהן בנכס ועדיפותן על זכויות אורן [המשיבים]. במסגרת הליך זה, אם יינקט, ניתן יהיה לבקש סעדים זמניים למניעת מימוש השיעבוד על הנכס...יודגש כי אין באמור כאן כדי לפגוע בכל טענה שיכולה להיות למי מהמשיבים, לרבות טענה כנגד כל מהלך של המבקשות וטענה בדבר קיומו של השתק בעניין זה או אחר, וכל זכויותיהם שמורות".

3.          המבקשות פעלו בהתאם להחלטה האמורה והגישו ביום 30.1.2013 תובענה נפרדת ועצמאית בבית המשפט המחוזי (ת"א 57401-01-13), למתן פסק דין המצהיר כי למבקשות הזכות להירשם כבעלים החוקיים והבלעדיים של החנות, כי זכויותיהן לא כפופות לשיעבוד של המשיבים ולחובות מס, וכי אין למשיבים שיעבוד על החנות. לטענת המבקשות, הסכם המכר שנכרת בשנת 1978 (אשר מכוחו נטען שיש למבקשות זכות בעלות בחנות) קדם לשיעבוד, ומכאן שזכותן גוברת על השיעבוד של המשיבים. בד בבד הגישו המבקשות בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו לא תבוצע בחנות שום פעולה, עד למתן פסק דין בתביעה.

תמצית החלטת בית המשפט המחוזי

4.          בית המשפט המחוזי (השופט א' אורנשטיין) דחה את בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 11.2.2013. בית המשפט קבע בפתח הדברים כי דומה שהצדדים אינם חלוקים כי המבקשות זכאיות להירשם כבעלות הזכויות בחנות, לנוכח ההחלטות השונות שניתנו בעניין החנות במרוצת השנים, ואף המשיבים (לרבות כונס הנכסים) אינם טוענים כי הבעלות בחנות שייכת למי מהמשיבים. לפיכך נקבע כי השאלה שבית המשפט יידרש אליה בהליך העיקרי הינה - האם נכונה טענת המבקשות כי השיעבוד אינו תקף כלל או למצער נדחה מפני בעלותן בחנות, או שמא נכונה טענת המשיבים כי השיעבוד תקף והבעלות בחנות כפופה לו.

5.          בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בחן בית המשפט המחוזי האם ישנן ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה והאם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות:

(א)         קיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה - בית המשפט המחוזי קבע כי הנדבך הראשון שיש לבחון הינו הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 3.12.1996 במהלך הליך בוררות ושקיבל תוקף של פסק בוררות ואושר בבית המשפט המחוזי ביום 1.9.1997 (להלן: הסכם הבוררות). בית המשפט ניתח את הסכם הבוררות וקבע כי הסכם הבוררות מכיר בתוקף השיעבוד, וכי המבקשות "הסכימו ללא הסתייגות לביצוע הסכם הבוררות, ובמסגרתו למימוש החנות שהיא אחד הנכסים המנויים בנספח א' לו... [ו]הכירו בתוקף השיעבוד, כמו גם בכך שהוא גובר על זכות הבעלות שלהן". עוד נקבע כי מדובר ב"התחייבות חד משמעית שאינה דרושה פירוש", אשר מעיבה על סיכויי התביעה לצורך ההחלטה בבקשה לסעד זמני.

             נדבך נוסף שבחן בית המשפט הינו טענת המבקשות כי החוב המגיע למשיבים 4-3 נפרע זה מכבר, ולכן אין מקום להמשיך בהליכי המימוש. בית המשפט דחה טענה זו וקבע לצורך הבקשה לסעד זמני כי התמונה נדמית שונה, כאשר קיימת החלטה פוזיטיבית של בית המשפט של הכינוס (היא החלטת המימוש מיום 11.9.2012 שהוזכרה לעיל) לפיה קיים חוב בסך של מיליוני שקלים, בהתבסס בין היתר על חוות דעת מומחה. בית המשפט ציין כי המבקשות אמנם הגישו על החלטה זו ערעור לבית המשפט העליון, אשר עודנו תלוי ועומד, אולם בקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשות נדחתה.

             בית המשפט המשיך וציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הערת האזהרה לטובת המשיבים 4-3 נרשמה לפני הערת האזהרה לטובת המבקשות, ומשכך כפופות זכויות הבעלות של המבקשות בחנות לזכויות של המשיבים 4-3, ונטל ההוכחה מוטל על המבקשות להוכיח אחרת. בנוסף קבע בית המשפט כי מסמכים שונים שהוצגו לו פועלים לרעת המבקשות, מכיוון שעולה מהם כי המבקשות הודו הלכה למעשה בתוקף השיעבוד ובכוחו המחייב. בית המשפט פירט באלו מסמכים מדובר ונימק לגבי כל אחד מהם מדוע יש בו כדי להחליש את טענת המבקשות.

(ב)         מאזן הנוחות - בית המשפט קבע כי אין להתעלם מכך שמדובר בתביעה קניינית, אשר הנטייה תהיה להעניק במסגרתה סעד של צו מניעה זמני, על מנת למנוע אפשרות שהנכס יימכר לצדדים שלישיים והתובע לא יוכל לקבלו בסופו של יום ככל שיזכה בתביעתו. לפיכך נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לכאורה לטובת המבקשות.

             למרות זאת קבע בית המשפט כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע, לנוכח היחס שמתקיים בין שיקול מאזן הנוחות לבין שיקול קיומן של ראיות לכאורה להוכחת התביעה ("מקבילית הכוחות"), ולנוכח קביעתו כי המבקשות לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה. בנוסף, נקבע כי אין ספק שלמשיבים 4-3 ייגרם נזק כבד ככל שיידחה הליך המימוש, שכן החוב הולך ותופח מבלי שהם נפרעים את חובם, וכי קיים חשש שלא יוכלו לגבות חובם ככל שימתינו עד למתן פסק דין בתובענה החדשה, ובמיוחד כשבכל אותה עת ממשיכות המבקשות לעשות שימוש בחנות וליהנות ממנה. בנוסף הודגש כי מדובר בחנות שהינה נכס עסקי (להבדיל מדירת מגורים), ולכן המשקל שיש ליתן לשיקולי מאזן הנוחות של המבקשות נמוך יותר. לבסוף נקבע כי המשיבים נדרשו במרוצת השנים להליכים רבים ומורכבים על מנת לממש את השיעבוד, ויש לאפשר להם לממש את השיעבוד כעת מבלי להמתין זמן נוסף.

6.          בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי למבקשות עומד לרועץ גם שיהוי ניכר בהגשת התובענה. נקבע כי המבקשות היו מודעות להליכים הממושכים והארוכים שניהלו במרוצת השנים המשיבים 4-3 למימוש השעבודים, ולמרות זאת לא עשו דבר על מנת לעתור לכך שזכותן גוברת על השיעבוד. נקבע כי בכך יצרו המבקשות ציפייה לגיטימית אצל המשיבים 4-3 כי הן אינן עומדות על זכותן בחנות, ולמצער כי הסתייגותן נוגעת רק לגובה החוב המגיע למשיבים ולא לעצם השיעבוד הגובר על זכויותיהן בחנות. בית המשפט הוסיף וציין כי יש בהתנהלות המבקשות גם חוסר תום לב דיוני, מכיוון שהיה מקום להגיש את התביעה (ואת הבקשה למתן צו מניעה) שנים רבות קודם לכן, ולא להמתין בחוסר מעש לתוצאות ההתדיינויות בין המשיבים. לבסוף נקבע כי הבקשה למתן צו מניעה זמני לוקה בחוסר ניקיון כפיים, משנמנעו המבקשות מלצרף את הסכם הבוררות והסתפקו בהעלאת טענות כי אין בו דבר המעיד על הודאה והסכמה שלהן לשיעבוד. כמו כן, נקבע כי המבקשות לא צירפו מסמכים נוספים, שמהם עולה כי לא כפרו בתוקף השיעבוד אלא רק טענו לעניין גובה החוב לטובת המשיבים.

             מכל הטעמים האמורים דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

7.          המבקשות לא השלימו עם ההחלטה האמורה והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע. נטען כי לאחר מתן ההחלטה קיבל בא כוח המבקשות מספר ארגזים מגנזך משרדו, ובהם מסמכים רבים התומכים בטענותיהן וסותרים את טענות המשיבים 4-3. ביום 25.2.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר. נקבע כי אמנם הכלל הידוע הינו כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ולכן ניתן לדון בה מחדש במקרים חריגים עקב שינוי בנסיבות, אולם במקרה דנן לא חל שינוי נסיבות והמסמכים ש"התגלו" על ידי בא כוח המבקשות היו בהישג ידו ובידיעתו, ולמצער היו אמורים להיות בידיעתו, עוד קודם לכן. בבחינת למעלה מן הצורך הודגש כי גם אם היה מדובר בשינוי נסיבות, הרי שאין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש, לנוכח יתר הטעמים שבהחלטה מיום 11.2.2013.